החלטה בתיק ת"א 3972-07-12

התובע, תושב הרשות הפלסטינית, נפגע בתאונת דרכים בעיר ג'נין, אשר בשטח הרשות הפלסטינית, ביום 20.11.10 .

על פי כתב התביעה, רכב התובע על אופניו ונפגע על ידי הנתבעת 1 שנהגה ברכב המבוטח על ידי נתבעת 2. כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע שברים ביד שמאל.

התביעה, מושתתת על חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975 (להלן-החוק), הוגשה בגין נזקי התובע ובצידה בקשה למינוי מומחה רפואי בתחום האורתופדי על פי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) התשמ"ז - 1986 (להלן-תקנות המומחים).

השאלה העומדת לדיון היא האם יש למנות מומחה רפואי לבדיקת קיומו של נזק גוף לתובע, מקום בו הדין המהותי החל על התביעה הוא הדין הפלסטיני.

סוגיה מקדמית הנחוצה הכרעה, טרם הדיון בשאלה דלעיל , הינה בקשת הנתבעים להורות על דחיית התביעה על הסף, מקום בו הוגשה מכוח הוראות החוק אשר אינו חל בענייננו.

התובע עותר למינוי מומחה רפואי מטעם בית המשפט לצורך קביעת שיעור נכותו ואילו הנתבעים טוענים כי אין תחולה לחוק וכי משעה שכתב התביעה הוגש על יסוד חוק הפיצויים בלבד - דין התביעה להידחות.

לטעמי, דין הבקשה לדחיית התביעה על הסף להידחות ודין הבקשה למינוי מומחה רפואי להתקבל.

האבולוציה החקיקתית הובילה לכך שהרשות הפלסטינית קיבלה על עצמה להנהיג משטר של ביטוח חובה, באחריות מוחלטת, בתחום תאונות הדרכים.  בנוסף, התחייבה הרשות הפלסטינית להקים קרן לפיצוי נפגעים שאינם יכולים לתבוע בהיעדר ביטוח ואולם נשמרה לה הזכות לקבוע את תקרת הפיצוי שיוענק. בהתאם לכך, ביום 13.10.05 חוקק חוק הביטוח על ידי המועצה הפלסטינית, אשר חל על תאונות דרכים שאירעו בשטחים שבשליטתה או אחריותה של הרשות הפלסטינית.

על פי הפסיקה,  הדין החל, על פי חוק הביטוח הפלסטיני, זהה כמעט לדין הישראלי בבחינת עקרונות הפיצוי המשיתים אחריות מוחלטת ונקודות השוני מתייחסות, על פי רוב, לסכומי הפיצוי ושיעורם. (ראו הסקירה ההיסטורית בספרו של אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית 2012 בעמ' 50-67).

כתבי הטענות שהוגשו מטעם הצדדים מצביעים על כי אין מחלוקת ביניהם באשר לעובדה כי על המקרה חל הדין המהותי ברשות הפלסטינית. יחד עם זאת, אין מקום לנקיטת סעד דרסטי של דחיית התביעה מאחר והוגשה על יסוד החוק, משעה ששמורה לתובע הזכות לתקן את התביעה ולהגיש חוות דעת מתאימה לצורך הוכחת הדין הזר החל  בענייננו. לכל היותר יהא בדבר כדי להוות שיקול בפסיקת הוצאות, ככל שיימצא לנכון, בתום ההליך.

משעה שהסרנו מכשול זה מדרכנו, נעבור לדיון בסוגיית מינוי המומחה הרפואי.

עיינתי בפסיקה שהוגשה מטעם הצדדים.

בסוגיה זו דעתי כעמדת התובע ומקובלת עלי עמדתם של כב' השופטים ליבוביץ בת"א (י-ם)
 22769-09-10 וכנעאן בת"א (נצרת) 41274-12-09 לפיהן החלטה בדבר מינוי מומחה רפואי נושקת לדין הפרוצדורלי וזאת יש לעשות בהתאם לדין הפורום.

עמדה זו מוצאת תימוכין אף בפסיקת כב' הנשיאה גילאור במסגרת ת"א(חי) 875-08 אליה מפנים הנתבעים ( ראו שם בעמ' 3 פסקה שלישית).

התוצאה היא כי הגם  שעל התובע להוכיח את הדין המהותי החל בעניינו, יש לפעול במישור הדיוני על פי החוק ותקנות המומחים ולמנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט.

יפים לעניין זה דברי כב' השופטת ליבוביץ בת.א. 22769-09-10:

"...כאשר קיימות בדין המקומי שתי פרוצדורות שונות למינוי מומחים בנושא נזקי גוף, כשאחת מהן - זו שלפי חוק הפיצויים ותקנות המומחים-מיוחדת לתביעות בגין נזק גוף עקב תאונת דרכים -אך טבעי ונכון יהיה לומר שזו המיוחדת מהווה את סדר הדין המקומי הישראלי בתביעות כאמור..."